עברתי לטוקיו במאי עם שתי מזוודות. הצלחתי להתמצא במטרו של טוקיו ומשכתי את התיקים שלי עד לבית המשותף שלי. הייתי אמור לפגוש את המנהל בשעה 9 בבוקר לקביעת המעבר. חיכיתי בחוץ על המדרגות וקראתי את הספר שלי. אינספור אנשים נכנסו ויצאו מהבניין, אבל אף אחד לא הרשה לי לחכות בלובי. הייתי מותש. בסופו של דבר מישהי שיצאה לרוץ מוקדם יותר, חזרה ואז הגישה לי בקבוק מים כשהיא התחילה להשקות את הגינה בחוץ. זו הייתה ההתחלה מהאדיבות שחוויתי מכמה בבית השיתוף הזה. 

 

הייתי ממשיך לפגוש את סיטו ווילינגטון שארגן ארוחות ערב שבועיות במועדון הבישול. הוא היה מביא מתכונים, חברים היו עוזרים לי לקנות את החומרים ואז הוא היה מנחה את כולם איך לבשל אותם. הוא אדם כל כך נהדר. ממש חם ומסביר פנים ונאמן מאוד לחבריו. 

 

אחרי הקורונה רציתי להמשיך לנסות מתכונים נוספים. בסופו של דבר גרתי בדירת חדר קטנה, אבל זה לא מנע ממני להשתמש בשולחן האחד שלי כמעט לכל דבר.